חידושי חתם סופר על ביצה ו׳

מהדורה: חידושי חתם סופר, תרכ"ד-תרס"ח

« חידושי חתם סופר על ביצה ה׳ ע״ב חידושי חתם סופר על ביצה ז׳ ע״א »

1 אָמַר רָבָא: מֵת בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן — יִתְעַסְּקוּ בּוֹ עֲמָמִים. מֵת בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי — יִתְעַסְּקוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל, וַאֲפִילּוּ בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּבֵיצָה.

2 נְהַרְדָּעֵי אָמְרִי: אַף בְּבֵיצָה. דְּמָה דַּעְתָּיךְ, דִּלְמָא מְעַבְּרִי לֵיהּ לֶאֱלוּל, הָא אָמַר רַב חִינָּנָא בַּר כָּהֲנָא אָמַר רַב: מִימוֹת עֶזְרָא וְאֵילָךְ לֹא מָצִינוּ אֱלוּל מְעוּבָּר.

3 אָמַר מָר זוּטְרָא: לָא אֲמַרַן, אֶלָּא דְּאִשְׁתַּהִי. אֲבָל לָא אִשְׁתַּהִי — מַשְׁהִינַן לֵיהּ.

4 רַב אָשֵׁי אָמַר: אַף עַל גַּב דְּלָא אִשְׁתַּהִי, נָמֵי לָא מַשְׁהִינַן לֵיהּ. מַאי טַעְמָא, יוֹם טוֹב שֵׁנִי לְגַבֵּי מֵת — כְּחוֹל שַׁוְּיוּהּ רַבָּנַן, אֲפִילּוּ לְמֵיגַז לֵיהּ גְּלִימָא, וּלְמֵיגַז לֵיהּ אָסָא.

5 אָמַר רָבִינָא: וְהָאִידָּנָא דְּאִיכָּא חַבָּרֵי — חָיְישִׁינַן.

6 רָבִינָא הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַב אַסִּי בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה עֲצִיב, אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי עֲצִיב מָר? אֲמַר לֵיהּ: דְּלָא אוֹתִיבִי עֵירוּבֵי תַּבְשִׁילִין.

7 אֲמַר לֵיהּ: וְלוֹתֵיב מָר הָאִידָּנָא? מִי לָא אָמַר רָבָא: מַנִּיחַ אָדָם עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין מִיּוֹם טוֹב לַחֲבֵירוֹ, וּמַתְנֶה!

8 אֲמַר לֵיהּ: אֵימַר דְּאָמַר רָבָא בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלִיּוֹת. בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה מִי אָמַר?

9 וְהָא אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: אַף בֵּיצָה מוּתֶּרֶת. אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדֳּכַי: בְּפֵירוּשׁ אֲמַר לִי מָר דְּלָא סָבַר לְהָא דִּנְהַרְדָּעֵי.

10 אִתְּמַר: אֶפְרוֹחַ שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם טוֹב, רַב אָמַר: אָסוּר. וּשְׁמוּאֵל, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מוּתָּר. רַב אָמַר: אָסוּר — מוּקְצֶה הוּא. וּשְׁמוּאֵל, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מוּתָּר — הוֹאִיל וּמַתִּיר עַצְמוֹ בִּשְׁחִיטָה.

11 אָמְרִי לֵיהּ רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי לְרַב: וְכִי מָה בֵּין זֶה לְעֵגֶל שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם טוֹב? אֲמַר לְהוּ: הוֹאִיל וּמוּכָן אַגַּב אִמּוֹ בִּשְׁחִיטָה.

12 וּמָה בֵּין זֶה לְעֵגֶל שֶׁנּוֹלַד מִן הַטְּרֵפָה! שְׁתֵיק רַב.

13 אֲמַר רַבָּה וְאִיתֵּימָא רַב יוֹסֵף: מַאי טַעְמָא שְׁתֵיק רַב? לֵימָא לְהוּ: הוֹאִיל וּמוּכָן אַגַּב אִמּוֹ לִכְלָבִים!

14 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי:

15 הַשְׁתָּא מוּכָן לְאָדָם לָא הָוֵי מוּכָן לִכְלָבִים, דִּתְנַן: מְחַתְּכִין אֶת הַדִּלּוּעִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה, וְאֶת הַנְּבֵלָה לִפְנֵי הַכְּלָבִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם לֹא הָיְתָה נְבֵלָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת — אֲסוּרָה, לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִן הַמּוּכָן; מוּכָן לִכְלָבִים הָוֵי מוּכָן לְאָדָם?!

16 אֲמַר לֵיהּ: אִין, מוּכָן לְאָדָם — לָא הָוֵי מוּכָן לִכְלָבִים, דְּמַאי דַּחֲזֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לָא שָׁדֵי לֵיהּ לִכְלָבִים. מוּכָן לִכְלָבִים — הָוֵי מוּכָן לְאָדָם, דְּדַעְתֵּיהּ דְּאִינִישׁ אַכׇּל מִידֵּי דַּחֲזֵי לֵיהּ.

17 תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב, תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹחָנָן.

18 תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב: עֵגֶל שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם טוֹב — מוּתָּר, אֶפְרוֹחַ שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם טוֹב — אָסוּר, וּמָה הֶפְרֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה? זֶה מוּכָן אַגַּב אִמּוֹ בִּשְׁחִיטָה, וְזֶה אֵינוֹ מוּכָן אַגַּב אִמּוֹ.

19 תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹחָנָן: עֵגֶל שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם טוֹב — מוּתָּר, וְאֶפְרוֹחַ שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם טוֹב — מוּתָּר, מַאי טַעְמָא: זֶה מוּכָן אַגַּב אִמּוֹ, וְזֶה מַתִּיר עַצְמוֹ בִּשְׁחִיטָה.

20 תָּנוּ רַבָּנַן: אֶפְרוֹחַ שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם טוֹב — אָסוּר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אַף בַּחוֹל אָסוּר, לְפִי שֶׁלֹּא נִתְפַּתְּחוּ עֵינָיו.

21 כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא: ״לְכׇל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ״, לְרַבּוֹת אֶפְרוֹחִים שֶׁלֹּא נִתְפַּתְּחוּ עֵינֵיהֶם. כְּמַאן — כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב.

22 אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: בֵּיצָה, עִם יְצִיאָתָהּ נִגְמְרָה. מַאי ״עִם יְצִיאָתָהּ נִגְמְרָה״? אִילֵּימָא, עִם יְצִיאָתָהּ נִגְמְרָה וּמוּתֶּרֶת לְאׇכְלָה בְּחָלָב — הָא בִּמְעֵי אִמָּהּ אֲסוּרָה לְאׇכְלָה בְּחָלָב? וְהָתַנְיָא: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתַּרְנְגוֹלֶת וּמָצָא בָּהּ בֵּיצִים גְּמוּרוֹת — מוּתָּרוֹת לְאָכְלָן בְּחָלָב!

23 אֶלָּא: עִם יְצִיאָתָהּ נִגְמְרָה — וּמוּתֶּרֶת לְאוֹכְלָהּ בְּיוֹם טוֹב. הָא בִּמְעֵי אִמָּהּ אֲסוּרָה לְאׇכְלָה בְּיוֹם טוֹב? וְהָא תַּנְיָא: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתַּרְנְגוֹלֶת וּמָצָא בָּהּ בֵּיצִים גְּמוּרוֹת — מוּתָּרוֹת לְאָכְלָן בְּיוֹם טוֹב!

24 וְכִי תֵּימָא: קָא מַשְׁמַע לַן בְּבָרַיְיתָא מַאי דְּלָא אַשְׁמְעִינַן בְּמַתְנִיתִין, הָא נָמֵי תְּנֵינָא: בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: תֵּאָכֵל, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא תֵּאָכֵל. וְעַד כָּאן לָא פְּלִיגִי בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל אֶלָּא בְּנוֹלְדָה, אֲבָל בִּמְעֵי אִמָּן — דִּבְרֵי הַכֹּל שַׁרְיָין.

25 וְכִי תֵּימָא בֵּית הִלֵּל אֲפִילּוּ בִּמְעֵי אִמָּן נָמֵי אָסְרִי, וְהַאי דְּקָתָנֵי ״נוֹלְדָה״ — לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּבֵית שַׁמַּאי דַּאֲפִילּוּ נוֹלְדָה נָמֵי שָׁרוּ, אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתַּרְנְגוֹלֶת וּמָצָא בָּהּ בֵּיצִים גְּמוּרוֹת — מוּתָּרוֹת לְאָכְלָן בְּיוֹם טוֹב, מַנִּי? לָא בֵּית שַׁמַּאי וְלָא בֵּית הִלֵּל!

26 אֶלָּא: עִם יְצִיאָתָהּ, נִגְמְרָה — וּמְגַדֶּלֶת אֶפְרוֹחִים, בִּמְעֵי אִמָּהּ — אֵינָהּ מְגַדֶּלֶת אֶפְרוֹחִים. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִקָּח וּמִמְכָּר. כִּי הָהוּא דַּאֲמַר לְהוּ: בֵּיעֵי

פירוש חידושי חתם סופר על ביצה ו׳

1 אמר רבא מת בי"ט ראשון וכו' יש לעיין קצת לפירש"י משמע דוקא כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה הוא דהוי קדושה א' משא"כ כשלא באו כלל איגלאי מילתא למפרע די"ט א' חול גמור הי' ונולדה בזה מותרת בזה וכן לענין עירוב וכלכלה ודלא כמ"ש תוס' בתירוץ השני עמ"ש מהר"מ לובלין וק"ל:

2 וא"כ יראה דר"ה נהפוך הוא מי"ט של גליות דבי"ט א' יתעסקו בו ישראל דה"ל ס"ס ספק יבואו העדים היום ספק לא יבואו העדים כלל וה"ל חול גמור ואת"ל יבואו היום שמא יבואו מן המנחה ולמעלה ולא יקובלו אצל הב"ד ויהיה ג"כ היום חול ואין לומר הכל ס' א' הוא ז"א דספק הראשון מתיר יותר מן השני דלספק הא' שמא לא יבואו העדים כלל. ה"ל יום א' חול גמור ונפקא מיני' לנולדה בזה ולעירוב וכלכלה משא"כ כשיבואו העדים מן המנחה ולמעלה יהיה מיהת י"ט מדרבנן וקדושה א' והצד השוה שבשניהם שמותר לקבור בו מת וא"כ השתא נמי דלא ידעי' ה"ל ס"ס ומותר בראשון משא"כ בשני הו"ל רק ספק א' ספק באו אתמול קודם מנחה ספק אחר מנחה דלענין קדושת יום השני אין חלוק בין באו ביום א' אחר מנחה או לא באו כלל דמה שביצה אסור בו היינו משום קדושת יום א' וא"כ לא הוה רק ספק א' ויתעסקו בו עממי' ואיך השוה רבא ר"ה לשארי י"ט. ויש לדחוק דרבא נמי ס"ל דאזלינן בתר רוב השני' שלא מצינו אלול מעובר וי"ט א' הוה קרוב לודאי י"ט וזהו דוחק ועיי' בר"ה כ"א ע"א רבא יתיב בתענית תרי יומי זמנא חדא אשתכח כותיה ע"ש וק"ל:

3 ע"כ י"ל כך דרבא קאי אחר תקנת ריב"ז ואז שוה ר"ה לשארי י"ט של גליות דבי"ט ב' ה"ל ס"ס ספק שמא באו עדים אתמול קודם מנחה וה"ל היום חול גמור ואת"ל אחר מנחה מ"מ הא מקבלי' אותם מתקנת ריב"ז ואילך ויום ב' הוה רק י"ט דרבנן ולא העמידו דבריהם גבי מת. לכן יתעסקו בו ישראל משא"כ ביום א' ה"ל רק ספק א' שמא באו שמא לא באו לכן יתעסקו בו עממי' וא"ש:

4 אך לפמ"ש לעיל בסמוך בכוונת רש"י דלהכי אמר רבא בפשיטות מי לא מודה ריב"ז משום דכיון שפשט איסורו בכל ישראל א"א לבטל תקנת הראשונים א"כ ה"ה לענין מת נמי נימא הכי וכיון שקודם ריב"ז היה בי"ט מתעסקים בו עממי' בכל מקום שהי' עושים שני ימים א"כ גם לאחר תקנה כן יהיה ונהי שעתה נהפוך הוא שראשון ספיקא דאורייתא הוא מ"מ תרווייהו ליתסרי יום א' משום ספיקא דאורייתא ושני נמי משום שפשיט איסורו בכל ישראל. וצ"ע לכאורה. וי"ל אה"נ אחר תקנת ריב"ז היה קבורות מת אסור בשני הימי' ע"י ישראל כנ"ל והיינו במקום ב"ד כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה ובשארי דוכתא בכל השני' משום חששא שמא באו עדים מן המנחה ולמעלה. וכמ"ש רש"י לעיל ה' ע"א ד"ה עד המנחה וכו' והרחוקים עליהם לעשותם בכל שנה שמא יבואו העדים אחר המנחה והרי קדושתן א' וכו' עכ"ל. אך כל זה עד דלא הי' בקיאים בקביעא דירחא. אמנם עכשיו איירי רבא מזמנו שהי' בקיאים בקביעא דירחא וידעי' בברור שיום א' הוא קדש גמור והשני דרבנן בעלמא ולגבי מת לא העמידו דבריהם הדרן לכללן ביום שני יתעסקו בו עממי':

5 והא"ש נמי מאי דמסיים רבא משא"כ בביצה שהוא שפת יתר דמלתי' כבר אמורה לעיל בדברי רבא וכבר פסק הולכתא כוותי' דרב בהא. והא"ש דלעיל מיירי לאחר תקנת ריב"ז קודם דהוי בקיאים והכי מיירי בתר דבקיאים. וא"כ כמה פעמים עפ"י חשבונינו יובן הזמן שהי' ראוים העדים לבוא קודם מנחה והי' ביצה מותר במקום ב"ד. ואנן מ"ט נאסר ביצה קמ"ל אפ"ה ביצה אסורה משום מנהג אבותינו בידינו כמו בכל ב' י"ט של גליות שלא עקרנו המנהג אבותינו אע"ג דלא פשט איסורו בכל ישראל כנ"ל ה"נ אע"ג דבכה"ג שברור לנו שבאו עדים קודם מנחה לא פשט איסורו בכל ישראל אפ"ה נאסר ביצה משום מנהג אבותינו:

6 ובזה יתישב ג"כ קו' תוס' אנהרדעי איך יחלקו על ר' יוסי בשים לב מדוע לא פליגי נהרדעי לעיל בהך שמעתתא דשקלי וטרי אמוראי טובא בביצה מתקנת ריב"ז ואילך ומ"ט נטרו עד הכי ותו צ"ע לשיטת רש"י דמי לא מודה ריב"ז בבאו עדים מן המנחה ולמעלה קאמר. א"כ מה קאמר מה דעתך דלמא מעברי לאלול הא לא הוי אלול מעובר אם יבואו מן המנחה ולמעלה דמונין למועדות מיום ראשון ואין לומר נמי דמימות עזרא ואילך לא באו עדים מן המנחה ולמעלה דמה טעם וסברא יש לזה בשלמא שלא עברו לאלול פי' הסנהדרין מתהפכין בתחבולות שלא יארע אלול מעובר משום קלקול המועדות עיי' ר"ה י"ט ע"ב ועלתה בידם ברוב השנים. אך שלא יבואו עדים מן המנחה ולמעלה מריב"ז ואילך מ"ט לא יארע כזה. וצ"ע לכאורה. ע"כ נ"ל לפי הנ"ל דגם נהרדעי מודו לרבא דמתקנת ריב"ז ואילך ביצה אסורה. אך ס"ל היינו דוקא קודם דהוי בקיאי בקביעא דירחא. אך מה שחידש עתה דאפי' בתר דבקיאי' בקביעא דירחא נמי ביצה אסורה משום מנהג אבותינו. וע"כ היינו טעמא כדלעיל זימנין דגזרה מלכות גזירה וישתכח סוד העיבור ויחזור לקלקול הראשון לזה לא חשו נהרדעי דמה תאמר דלמא מעברא לאלול והם לא יהי' בקיאים אחר הגזירה הא לא מצינו אלול מעובר ולא נחוש למעוטי דלא שכיחי בשלמא לעשות מלאכה בי"ט שני לא נתיר דגזירה תשרי אטו ניסן כדאי' בר"ה כ"א ע"א גבי היכי דמטו שלוחי ניסן אבל לאסור ביצה זה לא מצינו עדיין בשום י"ט שיהי' קדושה א' מ"ט נחמיר בר"ה דלמא גזרו גזירה וישתכח הא לא מצי' אלול מעובר וא"כ ממילא לק"מ קו' תוס' מר' יוסי דמודי נהרדעי קודם דהוי בקיאי' דקדושה א' הוא וק"ל. ועיי' בסמוך:

7 דלמא מעברי לאלול פירש"י בתקנה ראשונה וכו'. והקשה מהרש"א הא תקנה ראשונה לא היתה כ"א אי באו אחר המנחה אבל בלא באו כלל לא. ועמ"ש לעיל בסמוך דצ"ע בלא"ה לשיטת רש"י הא לא הוי טעמי' משום מעברין לאלול אלא שיבואו מן המנחה ולמעלה ואז לא יהיה אלול מעובר דמוני' למועד מיום א'. והנלע"ד בזה לפמ"ש תוס' בתי' השני וכ"כ שיטה מקובצת ושיעור דבריהם דקודם ריב"ז כשלא באו עדים כלל הי' עושים קדושה א' וכן כשבאו מן המנחה ולמעלה. וה"ה נמי אחר התקנה כשאירע שלא באו עדים כלל הי' עושים קדושה א' דומיא דקודם ריב"ז והשתא דנהרדעי לא הי' צריכים לימר דלמא מעברין לאלול אלא סתם דלמא יבואו עדים מן המנחה ולמעלה וה"ל פשטה תקנה בכל ישראל כמ"ש לעיל הלא לא מצינו אלול מעובר ולא שייך פשטה תקנה במידי דלא היה מעולם אך הם רצו לדחות זאת הסברא דלמא משו"ה תאסר ביצה דלמא לא יבואו עדים כלל כתי' השני של תוס' ויהיה אסור כמו שהיה בתקנה ראשונה לכן אמרו דלמא מעברין לאלול וכו' והנה אם נניח נמי שאם יבואו עדים מן המנחה ולמעלה היה היום ומחר קדש מ"מ איננו ממש כעין תקנה קדומה דאז היה יום השני י"ט ועכשיו הוא יום הראשון י"ט דאורייתא ולא משכחת ב' י"ט כעין תקנה ראשונה אלא שלא יבואו עדים כלל ויהי' ב' י"ט ויום השני עיקר וה"ל ממש כתקנה ראשונ' ויש לעשותן קדושה א' כמ"ש תוס' בתירץ ב' לכן אמרו שג"ז אינו דלא מצינו אלול מעובר וא"ש פירש"י וק"ל:

8 איתמר אפרוח שנולד בי"ט וכו'. דעת רבינו יחיאל בטור סי' תקי"ג דבנולד בשבת שלפני י"ט אסור בי"ט שלאחריו מן התורה דיציאת אפרוח מהקליפה הוה יותר הכנה מגמירת ביצה. וכיון דהך מאתמול גמרה לה הוה הכנה דאורייתא כ"ש יציאת אפרוח. וכיון דאפרוח גופיה לא חזיא לשבת מידי דהא א"א למישחטינהו. א"כ שבת לי"ט הכין ואסור מן התורה. וא"כ היה ראוי למיגזר י"ט דעלמא אטו י"ט אחר שבת אלא דכ' ט"ז ומג"א שם סקט"ו דנולד בי"ט לא מיחלף בנולד בשבת. אמנם מייתי שם מג"א דעת הר"ן דשבת לעצמו הכין אי משכחת חולה שיש בו סכנה ששוחטי' עבורו. נמצא ראוי ליומו והוה הלידה לצורך יום השבת ולא דמי לביצה דמאתמול גמרה לה. ולא הי' אותו הגמר ראוי ליומו כלל. ולא הכין אלא לי"ט שלאחריו. אבל אפרוח שהוא בפנינו וראוי ליומו. ונהי דא"א למישחטי' מ"מ אם יתרמי חולה שבת לעצמו הכין דאי לא יצא לאויר העולם לא הי' ראוי לחולה. ולזה נתכוון גם ה"ה רפ"ב מהו' י"ט ולח"מ ומל"מ לא עמדו על כוונתם ע"ש ועמ"ש בזה לעיל בסוגי' עצים שנשרו וכו' ע"ש:

9 ואיתימא ר' יוחנן כ' רמב"ן במלחמות ה' ליישב קו' תוס' ד"ה הואיל וכו' דהתם בשבת והכא בי"ט אסרו מוקצה. ואע"ג דבשלהי שבת לא בעי ש"ס לשנויי אדר' יוחנן לחלק בין שבת לי"ט דאפשר דשמואל אמר' ולא ר' יוחנן דהא איתמר שמואל ואיתימא ר' יוחנן ע"ש במלחמות ה' ולפע"ד להוסיף מדמשמע מסתמא דש"ס סוף שבת דמארי דשמעתין הוא שמואל ולא ר' יוחנן. א"כ ה"ל רב לגבי שמואל והלכתא כרב באיסורא ע"ש בהרז"ה ורמב"ן ור"ן ורא"ש בשמעתין:

10 הואיל ומתיר עצמו בשחיטה פירש"י בלידתו פי' קודם לידה לא הי' ראוי לשחיטה. ולפ"ז התירא דמוכן אגב אמו בשחיטה. סותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה. דהואיל והי' מוכן אגב אמו בשחיטה אין הלידה מתיר יותר בשחיטה ממה שהי'. ולפ"ז נולד מן הטריפה עדיף מהכשירה למסקנא דאיכא תרתי חדא מוכן אגב אמו לכלבי'. ועוד שמתיר עצמו ע"י הלידה בשחיטה מה שלא הי' ראוי קודם זה והתירא דמתיר עצמו בשחיטה גריעא מהתירא דמוכן אגב אמו דבהא אפי' רב מודה ובאידך פליגי רב עם שמואל ור' יוחנן:

11 אמנם הרז"ה ס"ל הפי' כפשוטו הואיל ומתיר עצמו בשחיטה להוציא מידי איסור אינו זבוח מתיר נמי איסור י"ט וקא קשי' לי' ממדבריות נימא נמי הואיל ושוחטין אותם יותרו ותי' התם אין היתר השחיטה בא להם היום. וקשה להבין סברא זו. ואם אולי ס"ל כהרא"ש דבעי' בי"ט שיפרוס ע"ג קרקע עיי' מג"א סי' תצ"ח סק"י א"כ משנולד עד שהפריס אסור לשוחטו ושוב כשהפריס מתיר עצמו. א"כ יש לחלק בין עגל שנולד ובין מדבריו'. ולהרז"ה בעגל שנולד איכא תרתי מוכן אגב אמו וגם מתיר עצמו בשחיטה. ובאפרוח איכא רק חדא משו"ה פליג רב. ובביצה מתרנגולת העומדת לאכילה איכא רק מוכן אגב אמו דאי בעי שחוט לי' ואכיל כל מה שבגוה ואפ"ה אסור לכ"ע משום דהכנה אגב אמו גרע ממתיר עצמו בשחיטה. ולשיטה ראשונה הנ"ל דמוכן אגב אמו לחוד עדיף ממתיר עצמו בשחיטה. ואפ"ה אסור ביצה מתרנגולת לאכילה צ"ל היינו משום הכנה או גזירת פירות הנושרין או משקי' שזבו וזה לא שייך בבעלי חיים כמ"ש תוס' לקמן רק מוקצה ולזה עדיף מוכן אגב אמו מהואיל ומתיר עצמו בשחיטה. אלא לזה קשה הא ר' יוחנן לית לי' מוקצה ומשו"ה הוצרך רז"ה למימר דמוקצה דהכא היינו גזירת משקי' שזבו. ולשיטה הנ"ל צ"ל כמ"ש בתי' התוס' ד"ה הואיל או כהרמב"ן לחלק בין שבת לי"ט:

12 ועגל שנולד בי"ט עיי' חולין י"ד ע"א בעי למימר אליבא דרב נשחטה הובררה וכו' ע"ש וא"כ אם שוחט העגל בי"ט אסור שוב לשחוט האם ביומי' משום אותו ואת בנו. ונימא הובררה האם דלגדל עומדת וה"ל עגל הנולד מעומדת לגדל דלכ"ע אסור. ויש ליישב ולחלק. ובפלפול הארכתי בעזה"י:

13 ועגל שנולד מן הטריפה עיי' תוס' שתירצו דאתי' כר' הושעי' דלית לי' ד' סימני'. ולהאי תירץ ניחא דלר' יוחנן לק"מ שהרי מתיר עצמו בלידתו להיות מותר בשחיטת עצמו. אך לתי' ב' דלעולם ד' סימני' אכשר בי' רחמנא רק הואיל ואסור למיעבד הכי לכתחלה לא מיקרי מוכן. א"כ גם לר' יוחנן תיקשי בשלמא למ"ש תוס' לעיל ד"ה הואיל דלר' יוחנן מיחשב אפרוח כגרוגרת וצמוקי' י"ל הכא כיון דאינו אלא אסור לכתחלה להושיט ידו. שוב לא הוה גרוגרת וצמוקי' ומאן דס"ל כר"ש לית בזה משום מוקצה. אך לאותו תי' שכ' דר' יוחנן קאי לרבי יהודה. א"כ ה"ל מוקצה משום דלכתחלה אסור לשוחטו במעי אמו. ומתיר עצמו בשחיטה לא שייך כיון במעי אמו נמי הי' ניתר עכ"פ אם עבר והושיט ידו ושוחטו. וצ"ל אה"נ וא"כ ליתא למ"ש רא"ש מדשקלי וטרי רבה ור' יוסף אליבא דרב ש"מ הילכתא כוותי' והשתא י"ל משום ר' יוחנן שקלי וטרי דלדידי' נמי תיקשי וק"ל:

14 ומ"ש תוס' עוד בשכלו לו חדשיו בי"ט עצמו פשוט דהכא לא שייך דהוה מוקצה בין השמשות מחמת יום שעבר. דהא הוה כמו ספק אם יבשו הגרוגרת וצמוקים או לא יבשו דאסור מספק דכל זמן שלא יצאו ככבים של לילה אחרונה לא נגמר הולד במעי אמו. אמנם מ"ש מהרש"א מיום שמיני זה הוה ודאי מוקצה מחמת יום שעבר. דהרי אח"כ כשחי שמנה ימי' הוברר למפרע שנולד כשכבר כלו לו חדשיו. ובין הי' איסורו רק מחמת יום שעבר עיי':

15 אם לא היתה נבילה מע"ש. תוס' גרסו מעי"ט והקשה מריש מכילתין נתישב היטב בדברינו שם ע"ש:

16 ומצא בה ביצים גמורו' לשיטת רש"י היינו שנגמרו בחלמון ולרשב"א בתה"א בית ג' שער ג' ושער ד' בחלבון נמי. ותוס' כ' שיש למחוק גמורו' ולגרוס ביצים. ושיטת רש"י ורשב"א הנ"ל דמדלא קתני ביצה שכמוהו נמכרת בשוק כדתנן במתני' דעדיות גבי ביצת נבלה משו"ה ע"כ לפרש גמורו' תמונת הביצה בחלמון או אפי' גם החלבון כהרשב"א אבל עכ"פ אין כמוהו נמכרת בשוק. אבל צל"ע א"כ מאי פריך אלישנא דמותרת בי"ט מברייתא דביצים גמורות התם גמורות בחלבון וחלמון לבד מותרת בי"ט דה"ל נתח מהתרנגולת ואין כאן הכנה ונולד משא"כ השוחט בי"ט ומצא ביצה שכמוה נמכרת בשוק שנגמרה היום דלמא אסורה בי"ט. דהא לס"ד דהשתא לא אמרי' י"ט לעצמו הכין. ואפי' נדחק ונאמר דביצים כולל משנגמרה בחלמון עד שכמוה נמכרת בשוק ושפיר פריך. מ"מ קשי' לי דהא בחדא דוכתא מיתני' תרוויי' היתר חלב וי"ט. וכן הוא ברי"ף ובראב"ן ה"ג מצא בה ביצים גמורות מותר לאכלן בי"ט ומותר לאכלן בחלב. וא"כ גמורות לענין י"ט בודאי לא מיירי אלא גמורות ממש שכמוה נמכרת בשוק דאל"ה פשיטא. וה"ה בחלב נמי בהא מיירו ומאי מקשה אלישנא דמותרת לאכלן ויש לדחוק בכל זה. אבל יש מכאן ראי' לשיטת רשב"ם שבמרדכי. דלת"ק אין היתר אלא שכמוה נמכרת בשוק והיינו גמורות ור' יעקב לקולא פליג כמ"ש פר"ח בי"ד סי' פ"ו ומאי דקשי' על שיטה זו וישובה ביאור בשער המלך ספ"ט ממאכלות אסורות. ואני עני לולי דמסתפינא הו"א דרשב"ם לא גרס בדר' יעקב אם הי' מעורו' בגידין. אלא אם הי' מעורו' לחוד ותו לא ורצונו שהם מעורות בתרנגולת ולא התחילו לצאת לחוץ עדיין דלת"ק כיון שנגמר הקליפה קשה אע"ג שעדיין אינה מתחלת לצאת לחוץ עד מעת לעת אחר שנגמרה. מ"מ מותרת בחלב ולר' יעקב כיון שעדיין מעורות בתרנגולת ולא התחילה לצאת לחוץ נקרא מעורו' ואסורו'. ועיין לשון פירש"י במנחות ע' ע"א ד"ה מאי שנא מדכתי' אפינקסי' דאילפא וכו' ע"ש. ואשכל דברייתא ללישנא בתרא היינו כל זמן שלא התחילו לצאת מרחם התרנגולת ושלל היינו שהתחילה לצאת מלשון נשללה כמ"ש רשב"א בתה"א לשון זה וזה מה שנלע"ד בשיטת רשב"ם יותר מכל מה שראיתי:

17 ועיין בת"כ פ' אחרי ונפש אשר תאכל נבלה פרט לחרטום קרניים וצפרנים וביצים. רוצה לומר שאלו אינם בכלל אכילת נבלה ואין שום מקרא מיותר לביצים אלא הברייתא נקטה כל אלו שאינם בכלל אכילת נבלה והוא כמו ברייתא דשמעתין דכולל שלל של ביצים עם גידין ועצמות ואין שום הכרע בברייתא דת"כ יותר מברייתא דשמעתין ונפלאתי על דברי הקרבן נתנאל בזה עי"ש:

18 ועיין יש"ש פ' כ"ה ומייתי לי' ש"ך סי' פ"ז דמקשה אהרשב"א בתה"א דלענין הכה על זנבה והטילה ביצה כ' רשב"א בעי' שכמוה נמכרת בשוק ובב"ח סגי לי' בחלבון וחלמון. ודוחק לחלק בין דאורייתא לדרבנן ע"ש נראה עיקר קושייתו אע"ג דהתוס' כ' חילוק זה בין בב"ח דרבנן לנבלה דאורייתא. מ"מ הכא צריכין לחלק בדאורייתא גופיה דבנבלה אפי' כמוה נמכרת בשוק אסורה. ובאמה"ח כמוה נמכרת בשוק מיהת מותרת ולענין בב"ח דרבנן מותר אפי' רק נגמר בחלבון וחלמון. ולענין טומאה עוד קיל טפי דאפושי טומאה לא אפושינן ומנ"ל לרשב"א לחלק בדאורייתא גופי' ולפע"ד ס"ל לרשב"א דהא דאסרינן ביצת נבלה אפי' שכמוה נמכרת אין הטעם משום גזירה אטו טריפה דז"א דהרי אין גוזרי' דספנא מארעא אטו ביצת זכר כמ"ש תוס' בחולין. אלא הטעם כיון שנמצאת בתוך התרנגולת אשר שם נמצאו כמה מיני ביעים האסורים מדינא שהם כבשר נבלה. אוסרי' גם את זו משום חברתה. וכן מצאתי בבד"ה ומשמרת הבית משא"כ באבר מן החי שיצאה מן התרנגולת ואין עוד אחרת בחוץ אין לגזור כולי האי ודי למיגזר בקליפה רכה אבל כל שכמוה נמכרת מותר אעפ"י שאמה"ח איסור דאוריי' גם בעוף ובשר עוף בחלב דרבנן מקלינן טפי עוד. ובטומאה מקלינן שלא לאפושי ואפי' לת"ק כמ"ש שער המלך הנ"ל כנלע"ד:

19 אבל מ"ש הש"ך דהיתר ביצה חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו כשנגמרה שראו שהאם רובצת עלי' האי חידושא דהיתר ביצה מבואר היטב בתוס' חולין ס"ד ע"א ד"ה שאם רקמה וכו' אבל מ"ש ליישב בזה שיטת רשב"א הנ"ל יש לי לפקפק כאשר אבאר בעזה"י דרמב"ם פ"ט מנדרי' פסק הנודר מבשר אסור בבשר עוף משא"כ בשר דגים וחגבי' אא"כ באתרא דמימלך עלי' שליח וכ' לח"מ דטעם הדבר משום דבשר עוף אסרוהו בחלב מיקרי בשר בלשון בני אדם בלא המלכת שליח משא"כ בשר דגי' וחגבי' ע"ש ובחי' למס' חולין דהיא גופי' טעמא בעי מ"ט אסרו טפי בשר עוף בחלב מבשר דגים. והעליתי שם דעיקר הטעם הוא כיון דקיי"ל אמה"ח נוהג בעוף וגם יש שחיטה לעוף כמו בבהמה וכן לענין טריפות משו"ה מיקרי בלשון בני אדם בשר טפי הן לענין לשון ב"א דנדרים והן למיגזר בשר עוף בחלב אטו בשר בהמה. משא"כ בשר דגי' וחגבי' ע"ש בביאור והשתא אי ס"ד דביעי' כל זמן שאין כמוה נמכרת בשוק הוה מדינא בכלל אמה"ח דעוף וצריכא גם היתר שחיטה. וה"ה אי מיטרפא התרנגולת לפנינו וכבר נגמרה ביצתה בקליפה רכה. אסורה מן התורה אע"ג דלא גדלה ולא גמרה באיסור כי הוא עדיין נתח מניתוחי אמו. א"כ ממילא הוה בכלל איסור בב"ח גזירה אטו בשר בהמה. ומדחזינן בשמעתין כל שנגמר בחלבון ולר' יעקב נמי כל שאינה מעורה בגידי' אינינו בכלל גזירת בב"ח ש"מ דמן התורה לית בי' שוב איסור אמה"ח וטריפו' רק מדרבנן ובבב"ח דהיא גופי' דרבנן לא גזרו כולי האי. וע"כ מחוורתא כדשניין מעיקרא:

20 ובדברי' האלו י"ל שיטת הסוברי' הלכה כר' יעקב נגד ת"ק אע"ג דבירושלמי איתא הכי מ"מ היא גופיה טעמא בעי מ"ט פסק ירושלמי כיחידאה. וי"ל דס"ל דת"ק ור' יעקב פליגי אי בשר עוף בחלב דאוריית' או לא ולת"ק בשר עוף בחלב דאורייתא ולא תיקנו בי' רבנן מידי כי הכל דאוריי'. ולא מיקרי בשר אלא שאינו נגמר בחלבון אבל משנגמר אע"ג דלענין אמה"ח עדיין אסור כל שמעורה בגידין מ"מ לענין בב"ח אינינו בשר. ואך ר' יעקב סבר בשר עוף בחלב לאו דאורייתא. ורבנן הוא דגזרו. וגזירתם משום דמיקרי בשר לענין אמה"ח. א"כ כל זמן שמעורה בגידין דעדיין שם אמה"ח עליו לכולי עלמא הוא בכלל גזירת בשר עוף בחלב. וכיון דקיי"ל בשר עוף בחלב לאו דאורייתא ממילא הלכה כר' יעקב ויש ליישב גם תרי לישנא דש"ס דשלל ואשכול עד"ז ודעת לנבון נקל. וצ"ל לפ"ז לת"ק דבשר עוף בחלב דאוריית' מ"ט לא גזרו בי' כמו שגזרו על ביצת נבלה שכמוה נמכרת בשוק י"ל כמ"ש ר"ת משום דבשר בחלב האי לחודא שרי וכו' ויש להסביר ע"ד שכתבתי לעיל. דכשפותחי' התרנגולת נבלה ומוצאים בה כמה מיני ביעי' ויש מהם נבלה מדאורייתא גזרי' הני אטו הני. משא"כ תרנגולת כשרה כשהביעי' לפנינו בתוך התרנגולת עדיין לא מתשילינן אי לאוכלם בחלב או לא. אך אח"כ כשכבר מונחי' בקופסא בא לבשל א' מהם בחלב ליכא למיגזר הא אטו הא:

« חידושי חתם סופר על ביצה ה׳ ע״ב חידושי חתם סופר על ביצה ז׳ ע״א »